<h1>ראבי"ה סימן אלף ט"ז</h1>
<h2>דף פח:</h2>
בחזקת הבתים (ב"ב נ"א ע"ב) תנו רבנן אין מקבלין פקדונות מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות, דמחזקינן להו כגזלנין וגנבים, קיבל מן האשה יחזיר לאשה, אבל לא לבעל, מתה יחזיר לבעל [קבל מן העבד יחזיר לעבד ואם] מת (הבעל) יחזיר לרבו. ואם הפקיד העבד ואח"כ נשתחרר ומת יחזיר לרבו, אבל אם נתגרשה האשה אחרי שהפקידה ומתה יחזיר ליורשיה. כך פירש רשב"ם. אבל רבינו אליעזר זקני מ"כ פסק בספרו (דרי"ד סע"ד) יחזיר לאשה, אם לא תבע הבעל, אבל אם תבע הבעל מן הנפקד, יחזיר לבעל דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו ומה שמצא תינוק מציאתו לאביו אם תבע האב. אבל אם הפקיד הקטן ולא תבע יעשה לו הנפקד סגולה עד שיהא בר דעת ו[י]גדיל. ואם הפקיד העבד ואח"כ נשתחרר ומת יחזיר ליורשי העבד. דהא (ד)אמרינן קיבל מן העבד יחזיר, דסתמא לא מחזקינן להו כגנבים כיון שקיבל כבר הנפקד ודינו כדין האשה, (אבל) השתא נמי לא שנא. אבל אבא מרי כתב דרבותיו היו מסופקין בדבר אם אין האשה בפנינו או הטמינה עצמה אם יוציא הבעל מיד הנפקד. וגם מספקא להו אם החזיר לבעל וחזרה ותבעה מן הנפקד אם תוציא ממנו אם לאו. וגם אם תבע שוב הנפקד לבעל וטען שלא כדין נתתי לך, אם יוציא מידו בדין, כיון שהבעל אין ברי לו שגנבה. אבל אם ברי פשיטא דלא יחזיר. ולי נראה דכי היכי דאין מקבלין מהן לכתחילה, הכי נמי לא יחזיר הבעל אל הנפקד לבתר דהחזיר לו. וגם היא לא תוציא כלום מן הנפקד. ואם מכרה אשתו חפץ והבעל אומר נגנב ממני, אפילו [לא] ידע הקונה בבירור מכירתה מכירה ולא יחזירנו אפילו (מ"כ) [מכר] בדמיו מפני תקנת השוק. ולא דמי למכיר כליו וספריו ביד אחר (ב"ק קי"ד ע"ב). וכ"ש אם טען הקונה טענת ברי שיודע שאין לבעלה חלק בו (אוקמי) [או קמיה] דיד[י]ה זבנתה, דנאמן על ידי מיגו דאי בעי אמר אנא מינך זבינתיה. ואע"ג דאמרינן לעיל גבי היו לו מעות טמונים, לגלויי זוזי הוא דבעי, אלמא דיכול לתפוס מה שיש לאשתו ולומר שלי הוא ולא ניתן לך במתנה על מנת שאין לי חלק בו וגם אינו מנכסי מלוג. וכן משמע מדאמרינן (נ"א ע"ב) ברם ר' אבא ור' אבהו וכל גדולי הדור אמרו במתנה ביקש לתת לה, ומשמע מה שהוא מוכר לה אינה אלא מתנה, שהמעות (שנתתה לה) [שנתנה לו] מן הדין היו שלו דמה שקנתה אשה קנה בעלה, וכתב לה אחריות בחנם ליפות כוחה, ומשום הכי אינו אוכל פירות כמו בנותן במתנה. ועוד אמרינן (נ"א סע"א) לוה מן האשה ונתגרשה וכו' ומקשה ונימא לגלויי זוזי הוא דבעי. מכל מקום נראין הדברים היכא שמכרה כבר החפץ דלא מפיק מיד הלוקח כלום. כך שמעתי מאבא מרי שקיבל מרבותיו. ואית מרבוותא דאמרי הך דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי, לאו משום שיכול לומר שלי הם לגמרי, אלא (מבעל) [הבעל] הוא טוען אפילו משל נכסי מלוג של אשתו הם, לגלויי זוזי בעינא ואקנה קרקע, הגוף של אשתי ופירות שלי, וגם איהי אינה נאמנת לומר ניתנו לי המעות במתנה על מנת שאין לבעלי חלק בו. אבל בזה נאמנת אם היא אומרת נכסי מלוג הם, ולא מהימנינן לבעל לומר גנבת אותם ממני. ולסברת רבותינו אם החזיר הנפקד לבעל, חייב הנפקד לשלם לאשה. וגם הנפקד יוציאם מיד הבעל [ואם אין לבעל] מה לשלם חייב הנפקד לשלם לאשה. ולא מסתבר הך סברא דרבוותא, דהא (ד)אמרינן לווה מן האשה וגירשה אין (לו) [לה] עליו כלום, ומקשי מינה דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי, ולסברתם אמאי אין לה עליו כלום, הלא גוף הקרקע שלה היא מנכסי מלוג. והמדקדק בפירוש רשב"ם ימצא כדברינו וכן עיקר.
וראיתי בתשוב[ו]ת שהשיב ר"ת, שכל אשה נאמנת לומר זה הפקדון של פלוני ואינו יכול להשביעה על דבר זה אלא נאמנת בלא שבועה. וראייתו מפרק הכותב (פ"ז ע"א) דאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים דאמר בין (נדר בין) לא נדר ובין נקי נדר וכו', [ו]תנן התם ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, ומסקנא (פ"ח ע"ב) קא מפלגי בתובעת כתובתה בפלוגתא דאבא שאול בן אימא מרים ורבנן, ור' שמעון כאבא שאול ורבנן כרבנן, ובאינה תובעת כתובתה לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו דמתני' (פ"ו ע"ב) דאמרי הרי זה משביעה כל זמן שירצה. ולר' שמעון אינו יכול להשביעה אם אינה תובעת כתובתה. וכיון דר' שמעון סבר כאבא שאול הילכתא כר' שמעון. וכן ראיתי בהלכות גדולות (דס"ט ע"א) שפסקו כר' שמעון דבעלה אינו יכול להשביעה אפילו הושיבה חנונית ומינה אותה אפטרופא. מדקאמר ר' שמעון יורשין ולא בעלה. וסתם מתני' (שבועות מ"ה ע"א) נמי הכי ואלו נשבעין שלא בטענה וכו' עד האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית [ובן הבית]. אבל בעל לא מצי משביע לה דלא גזלה מיניה מידי. ולא אשכחן שבועה דמשבע בעל את אשתו אלא הני דתנן (כתו' פ"ז ע"א) הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה עד אחד מעידה שהיא פרועה וכו'. וכיון דר' שמעון כאבא שאול (דהני) [הכי] הילכתא כר' שמעון. ואין נ"ל כלל ראייה זו דהא ר' שמעון בתרתי מילי מיירי, היכא דכתב לה נקי נדר וכאבא שאול בן אימא מרים ובהא הילכתא כוותיה כיון שפטרה מנדר ושבועה, אבל באינה תובעת כתובתה [ד]לא פטרה, בהא לא איירי כלל אבא שאול ולית הילכתא כר' שמעון. ומצאתי סעד לדבריי בפרק הכותב בדברי רבינו האלפסי (דמ"ו ע"א) שכתב חזינן לרברוותא דאמרי לית הילכתא לא כת"ק ולא כר' אליעזר אלא כר' שמעון. מדאמר רב פפא לאפוקי מדר' אליעזר ובר מחלוקתו, למימרא דהלכתא כר' שמעון. ואנן לא סבירא לן הכי. דרב פפא לא אתי למיפסק הילכתא אלא לפרושי בעלמא הוא דאתא דר' שמעון קא אתי לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו. ולעולם הלכה כתנא קמא דר' אליעזר דסתם מתני' היא והלכה כסתם מתני'. ובהא לא אפסיק הילכתא בהדיא. ועוד הא קתני לה גבי הילכתא פסיקתא דתנן ואילו נשבעין בלא טענה השותפין ואפטרופא והאריסין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן בית. וקיימא לן דכולהו הילכתא נינהו. ולא מצית למימר דהא אשה באלמנה מיירי, דהא אשה סתמא קתני אפילו אשת איש. ותו הא לא קתני הכא והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית כשתובעת כתובתה. ע"כ לשונו. ובשערי רב האלפס (שער ששה עשר אופן א' וט') כתב שאין הבעל יכול להשביעה בטענת שמא. אבל בטענת בריא הרי היא ככל אדם ויכול להשביעה. ונראה בעיני דסמכינן נמי אעובדא דדביתהו דרבה בר בר חנה (ב"ב נ"ב ע"א) דכי שכיבא אמרה הני כיפי דמרתא ובני בית[ו] אתו לקמיה דרב אמר ליה אי מהימנא לך עשה כפירושה ואי לא עשה פירוש לפירושה. אע"ג דאין אדם משנה בשעת מיתה ומשקר. וכ"ש מחיים. ובריאות וחיים לכל ישראל. כן נראה לי. אבי העזרי.
